הן שונות זו מזו כ"שוני האש מן המים" (כמאמר המשוררת) ובכל זאת יש להן שורש משותף. רגע אחד אדם עשוי להימצא על גג העולם, שהוא כל יכול, להרגיש כי אפילו השמים אינם הגבול ורגע לאחר מכן- לצלול אל שאול תחתיות, לחוש כי עולמו חרב. כי סוף העולם קרב. תנודות קוטביות כאלה עלולות להיות סימפטום לקיומה של מאניה דיפרסיה- הפרעה דו-קוטבית. מדובר בהפרעה פסיכיאטרית שבאה לידי ביטוי בשינויים קיצוניים, חדים וחריפים במצבי הרוח, באנרגיה וכתוצאה מכך בתפקוד. בתקופת הדיכאון מצב הרוח ירוד, מרגישים ירידה באיכות השינה, בתיאבון ובתחושת חוסר הנאה מהחיים עד כדי איבוד עניין בהם ותחושת חוסר טעם ותוחלת. היפוכה של תחושה זו הוא בהתרוממות רוח, בהתמלאות באנרגיה ובכוח לעשות דברים, בעוררות מתמדת ובתחושת מסוגלות רבה.

גורמים שונים, מהם ביולוגיים וגנטיים, עלולים לגרום להפרעה זו, שיש לה טיפל תרופתי שמאפשר ללוקים בה לנהל אורח חיים סדיר ותקין.

סוג התסמינים ומידת חומרתם משתנים מאדם לאדם ובין קבוצות גיל. על מנת לאפשר מתן מענה טיפולי יעיל חשוב לייחד תשומת לב לשינוי שמתחולל לעומת המצב והתפקוד הבסיסי של הלוקים בהפרעה זו ואת מידת הפגיעה בתפקוד.

חשוב לציין כי גם בתקופת המאניה, הקוטב העליון,  חלק מהתסמינים (בחלק מהאנשים הלוקים בה) באים לידי ביטוי שלילי כגון אגרסיביות, בזבזנות, הימור עד כדי סיכון עצמי, התנהגות מינית בלתי מרוסנת ואפילו מופקרת, נטייה לשימוש בסמים ובאלכוהול. הקילעות למצב ההפוך, הקוטבי, שעלולה להיות זמן קצר  בלבד לאחר תחושת ה- High עלולה לבוא לידי ביטוי, בין השאר, לא רק באיבוד משמעות וטעם לחיים אלא, כתוצאה מכך, להזנחה עצמית  ולאי מודעות לנטילת סיכונים. בשתי התקופות, העליונה והתחתונה, עלולים הלוקים בכל אחת משתי התסמונות להיתקף הזיות ומחשבות שווא, מה שמשבש את החיבור למציאות, מצב שמחייב התערבות רפואית לאלתר.

טיפול בהפרעה

קיימים מתווים שונים  לטיפול בהפרעה דו קוטבית, ובהם טיפול תרופתי ופסיכולוגי משולב הן להתמודדות טובה יותר עם התסמינים והן כדי לנהל את ההפרעה באופן רציף ולאורך זמן. חשוב לציין, כי ייתכנו שינויים במצבי הרוח גם בתוך טיפול רציף ומתמשך,  לכן מי שקרובים ללוקים בתופעה זו צריכים להודיע זאת לרופא המטפל העשוי להמליץ על התערבות טיפולית מהירה. על מנת להקל על המטפל חשוב ורצוי לערוך מעקב רצוף של התנהגויות ושינויים בשגרת היום-יום, אם על ידי הלוקים בתופעה ואם על ידי מי מהקרובים להם ביותר.

האם הדיכאון נגרם על ידי גורמים חיצוניים, או על ידי הגוף והמוח שלנו?

התשובה אינה פשוטה כמו כמה היינו רוצים לחשוב.

הדעה הרווחת היא שהדיכאון נגרם על ידי אירועים או נסיבות שלילייות שגורמים לפחד, עצב, חרדה ודאגה. גורמים חיצוניים כגון מזג אוויר קודר, חדשות השעה שמונה ואפילו האופן בו אדם רואה את החברה ככלל – נחשבים גם מקורות עיקריים לדיכאון.

עניין נוסף שחשוב לזכור הוא כי דיכאון מושרש בביולוגיה וביוכימיה. לפי תאוריה זו, הרי שדיכאון נגרם לכאורה על ידי חוסר איזון כימי אשר, בתורו, משפיע על שיווי המשקל הנפשי והרגשי של האדם. הדסיפלינה של הפסיכולוגיה, לעומת זאת, לוקחת נקודת סימון שונה בטענה שהשינויים הכימיים הם השפעות של המצב הפסיכולוגי ולא להיפך.

ישנם דיווחים ומחקרים המקשרים בין דיכאון למגוון רחב של שינויים כימיים במוח. שינויים בקולטנים הכימיים של המוח כבר הוזכרו כגורמים אפשריים לדיכאון. כנ"ל נאמר גם על נזק לעצבים ומשדרים ביוכימיים שעושים את עבודת גרגירי מערכת העצבים המרכזית. סרוטונין מוזכר בדרך כלל יחד עם קולטנים עצביים אחרים במגוון מחקרים שנערכו בנושא. רמות נוראדרנלין ודופאמין גם כן הוזכרו על ידי כמה מחקרים כמי שעלולים להיות קשורים לדיכאון. בדיוק לשם מכוונות התרופות הנפוצות נגד דיכאון. הרעיון הבסיסי הוא שרמות נמוכות של הכימיקלים הנ"ל גורמת לדיכאון, כך שלרמות גבוהות יותר שלהן אמורות להיות בעלות השפעה מרוממת. בעוד מקרים רבים של דיכאון מטופלים בהצלחה בדרך זו, יש עדיין כמה בעיות שיש לפתור. הרמות הנמוכות של החומרים הללו עלולות עשויה להצביע על בעיה אחרת שגורמת לדכאון ולאו דווקא להיות שורש הבעיה.

פסיכולוגיה עשויה להיות גורם מרכזי בדיכאון, אם לא שורש הבעיה. מחקרים מראים כי אנשים שסבלו מטראומה רגשית או פסיכולוגית נוטים יותר לפתח דיכאון בשלב מאוחר יותר בחיים. זה נכון במיוחד אם הטראומה התרחשה במהלך בשנים המעצבות של האדם או נגרמה על ידי דמות מהימנה בחיים שלהם. פסימיות עשויה גם היא לדרדר אדם לשקוע בדיכאון, אבל זו אינו נתפסת כגורם מרכזי לכך. הפרעות חרדה עשויות גם להוביל לדיכאון, על פי כמה מחקרים. הדבר נובע מהתפיסה העצמית השלילית שיכולה להיגרם על ידי הפרעות חרדה המונעות מאדם לתפקד כשורה. הפרעות אלו יכולות לכלול חרדה חברתית וחרדה ביצוע, יחד עם סוגים אחרים של הפרעות חרדה. כאשר ההערכה העצמית השלילית מחלחלת פנימה, היא מתחילה לשנות את תפישת המציאות של הקורבן. בסופו של דבר, כאשר התפישה הזאת הופכת לדרך שבא רואה האדם את העולם, הכל סיבובו נראה קודר וחסר תקווה.

נכון לעכשיו, קשה לומר באופן חד משמעי האם דיכאון הוא מצב נפשי או ביולוגי. יש עדויות רבות אשר מחזקות את שני הצדדים בוויכוח. עם זאת, עדיין חסר לנו מידע על מנת לקבוע מה היא התשובה הסופית והחד משמעית בנושא. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד ולגלות בתחום וכנראה שנצטרך לחכות למחקרים נוספים שיחשפו בפנינו מידע נוסף.