הנשוא בטיפול

בנעוריי, אי אז, בשנים הרחוקות ההן, "ללכת לטיפול" היה ביטוי שנלחש בלחש דק מאוד. דיבור על אודות הצורך בטיפול, על ההיזקקות לו, על ההליכה אליו, נחשבה כהודאה בחולשה, שלא לומר- בכישלון. מי רוצה להיתפס כחלש או כנזקק? גם אני- גילוי נאות – הלכתי, כלומר נסעתי לטיפול. הפסיכולוגית שלי היתה אישה מבוגרת. מצאנו שפה משותפת. היא הבינה אותי, הזדהתה עמי. היא קיבלה אותי כפי שאני. נפתחתי בפניה כמניפה ביום שרב- מהר וקל. לא הסתרתי ממנה דבר. משהו בה, משהו בי, גרם לפתיחותי, לפתיחותה. יותר מכל הועילה לי ההיווכחות לדעת שגם היא, המטפלת, "לוקה" באותן חולשות שלי, המטופל. כמוני גם היא מלאה חששות, פחדים, נהמת דובים וסבך יערות. כמוני אף היא יודעת כי יש דברים שלעולם לא תשיג. כי יש דברים שתמיד תוכל לתקן. כמוני, גם בתולדותיה רשומות לא מעט מורדות, פיתולים, איים של חושך, חרדות.

למדתי ממנה לא להיבהל מפסיכולוגיה, לא להירתע ממנה. למדתי להתקרב אליה, להיעזר בה, למצוא בה מקום נעים של  חמלה, של אנושיות. היא הלכה עמוק ורחוק יותר והפכה את הפסיכולוגיה למקצוע, לדרך חיים, למקור פרנסה. אני נשכרתי מכך לא פחות ממנה, כמטופל.

השיחות הדו-שבועיות אתה היוו עבורי מפלט, מקלט. ידעתי שאחת בשבועיים מצפה לי שעת-נפש. שעה שבה אדבר את חיי והיא, חכמה וחומלת, תקשיב לי, תהדהד אותי, תיתן לי תחושה כי אני בסדר גמור כפי שאני. כי אין בי דבר שאינו טבעי, אינו רגיל. כי אני לא חריג. שום דבר בי לא יוצא דופן.

אבל אני חשתי דברים באופן חריף, מועצם, מוקצן. כך גם הגבתי. התגובות שלי הניעו את "הוועדה הפדגוגית"- במירכאות ובלעדיהן-  (מועצת החכמים הקיבוצית…) לשכנע אותי ללכת לטיפול. השתכנעתי.

האם הטיפול עזר לי? האם הועיל? כן. בהחלט. הודות לפסיכולוגית שלי למדתי לא להיבהל כשאני נתקף תחושות של חוסר ערך, של העדר יכולת, של נחיתות. הודות לה למדתי להתמודד עם דברים, להבחין בין צל לבין הר, בין תחושת איום מדוב אמתי ( יש דובים ויש יער!) לבין נהמת לב דובית. למדתי שהחיים מורכבים מחוזק ומחולשה ואנשים קמים ונופלים, רועדים- גם החזקים שבהם- מחיים קפואים, מצומררים מאימת אי-היכולת לשנות את מה שמכתיב הטבע והגורל, ושמתחת לשרירים, גם האנשים החזקים ביותר חלשים בדיוק כמוני ושאני, רופס ורכרוכי בעיני עצמי, חזק בדיוק כמוהם.

במשך שנים אחדות הלכתי לטיפול. הטיפול הסתיים אבל לפעמים, בעיני רוחי, אני עדיין נוסע, פעם בשבועיים, אל הפסיכולוגית שלי, שמזה שנים רבות אני לא יודע היכן היא והאם היא עדיין מקבלת לטיפול אנשים כמוני, שרק כיום, אחרי ארבעים שנה, מודים ומתוודים כי הם הלכו לטיפול.

למזלי.

כתיבת תגובה