סרטון קצר מוועדת הכנסת אשר עסקה בסמים קלים. בקטע שלפניכם, אני מסביר על הקשר (הלא קיים) בין שימוש במריחואנה לבין התפרצות מחלת הסכיזופרניה. מוזמנים לצפות ולהגיב:

תמלול הסרטון:

"יש דבר שנקרא גולגולת רכה. מחלת הסכיזופרניה היא מחלה שפורצת בגילאי ה-20. היא פורצת ב1% מהאוכלוסיה – בטוקיו, בישראל ובניו יורק. זה יכול לבוא משירות צבאי, זה יכול לבוא משימוש בקנאביס. זה נורא סקסי להגיד "מגואה לגהה" אבל מחולון לאברבנל זה פחות מופיע בעיתונים. אם תסתכל כמה אנשים צעירים יוצאים ממדינת ישראל, מגיעים להודו וחוזרים לגהה – תגלה שהמספרים הם די דומים למה שקורה במדינת ישראל."

"עבודה מדעית אחת נעשתה, בלבד, שהוכיחה שאולי יש קשר למשתמש בגיל צעיר בין פסיכוזה לקנאביס. יש מליוני משתמשים בקנאביס ותמיד אחוז אחד יקבל פסיכוזה. לא שאני בעד קנאביס, אבל אחוז אחד נשאר. האחוז הזה נותר אותו אחוז והוא יכול לבוא מכל גורם. לא שאני מקל ראש חס וחלילה, אני בהחלט לא, אבל בואו נשים את הדברים בפרופורציה."

"אני רוצה לדבר לגבי הקנאביס הרפואי. במדינת ישראל יש 5000 משתמשים בקנאביס רפואי. מתוך חמשת אלפים המשתמשים בקנאביס רפואי, ראינו מעט מאוד מקרים של אנשים שקיבלו התקפים פסיכוטיים. ראינו, אישפזנו בבית חולים אברבנל, אבל היחס תמיד נשאר אותו יחס. זאת אומרת האחוז הזה נשאר תמיד אותו אחוז."

"אז בואו ניקח את הדברים בפרופורציה, לא נעשה איזה דמוניזציה ענקית אבל גם לא נקל ראש בדבר."

אדם שנתקף חרדה חש כי הקרקע נשמות תחת רגליו. כי עולמו חרב. חרדות עלולות לתקוף כל אדם, בכל עת. איש אינו חסין, לרבות מי שחש ומזהה עצמו כבעל חוסן נפשי. גילויי החרדה שונים מאדם לאדם: יש מי שנתקפים כאבי ראש, רעידות\ סחרחורות, בחילות, מחנק, קשיי נשימה, פעימות לב מוגברות ועוד. האדם החרד מדמה את הפחד לדבר האמתי מפניו הוא פוחד. הוא מדמה את ההזיה למציאות.

חשוב לדעת כי התקף חרדה אינו סוף העולם. ניתן לנקוט שיטות אחדות על מנת לרכך את עצמת ההתקף ואך לנסות לבלום אותו כאשר חשים את הסימנים המקדימים, את התחושות המבשרות את בואו.

  1. ראשית – מודעות. חשוב שתדעו כי ההתקף אינו מזיק. הוא אינו מסוכן. אין בו כדי להעיד על איבוד שפיות הדעת.
  2. תגובות שונות הן ביטוי להכנת הגוף להתמודדות עם 'אויב' לא מוגדר, להיערכות למצב חירום. האויב המדומה מדומה לאויב אמתי. ככל שתוכלו להביא זאת למודעות כך תפחת העצמה של התחושה.
  3. תרגיעו. קחו את הזמן. כלום לא בוער ( ודאי לא כשאתם חשים כי הכול נשרף…) זה הזמן להאט, להירגע, לנשום עמוק ולחזור, בהדרגה, אל סדר היום שלכם.
  4. אחת הדרכים להתמודד עם התקף חרדה היא שימוש בדמיון מודרך, לדוגמה: דמיינו כי אדם שאתם סומכים עליו ובוטחים בו מושיט לכם יד, קשוב אליכם, מחבק אתכם, חולק אתכם את התחושה המייסרת. אם יש אדם כזה, קרוב ויקר, בקרבת מקום- גשו אליו ושתפו אותו. השתמשו בדמיון מודרך כדי לשוות לנגד עיניכם פינת טבע קסומה, שיש בה מים ושקט ונוף יפה.
  5. צאו החוצה. בצעו פעילות גופנית- הליכה, ריצה, שחייה.
  6. תרגלו נשימה איטית, עמוקה, מתמשכת.
  7. האזינו למוזיקה מרגיעה שלוכדת אתכם בקסמה וביפעתה.
  8. העסיקו את עצמכם בעשייה. מלאו מטלות. בצעו משימות. ערכו סדר יום ומלאו אותו.
  9. אם אתם רואים צל הרים כהרים- שכנעו עצמכם כי "לא דובים ולא יער". כי בעצם  השד אינו נורא כל כך. אם החרדה נתקפת מעצם המחשבה שאתם עתידים להימצא במקום מסוים שיש ב וקהל רב- תרגלו נוכחות במקומות הומי אדם.
  10. אל תהססו לפנות לטיפול. המסגרת הטיפולית מנגישה ומזמנת לכם אפשרות לחלוק את הפחדים והחרדות הכמוסים. המטפל המקצועי ישקף לכם את המציאות.

קיימות, כמובן, שיטות נוספות להתמודדות עם התקפי חרדה. חשוב לציין כי כל מה שעשוי לקהל עליכם להתמודד עם התקפי החרדה ולא להיכנע להם ולהירמס תחת משקלן הכבד של החרדות הוא לגיטימי ומועיל. ותמיד חשבו ואמרו לעצמכם כי הרע מכול נמצא מאחוריכם.

הן שונות זו מזו כ"שוני האש מן המים" (כמאמר המשוררת) ובכל זאת יש להן שורש משותף. רגע אחד אדם עשוי להימצא על גג העולם, שהוא כל יכול, להרגיש כי אפילו השמים אינם הגבול ורגע לאחר מכן- לצלול אל שאול תחתיות, לחוש כי עולמו חרב. כי סוף העולם קרב. תנודות קוטביות כאלה עלולות להיות סימפטום לקיומה של מאניה דיפרסיה- הפרעה דו-קוטבית. מדובר בהפרעה פסיכיאטרית שבאה לידי ביטוי בשינויים קיצוניים, חדים וחריפים במצבי הרוח, באנרגיה וכתוצאה מכך בתפקוד. בתקופת הדיכאון מצב הרוח ירוד, מרגישים ירידה באיכות השינה, בתיאבון ובתחושת חוסר הנאה מהחיים עד כדי איבוד עניין בהם ותחושת חוסר טעם ותוחלת. היפוכה של תחושה זו הוא בהתרוממות רוח, בהתמלאות באנרגיה ובכוח לעשות דברים, בעוררות מתמדת ובתחושת מסוגלות רבה.

גורמים שונים, מהם ביולוגיים וגנטיים, עלולים לגרום להפרעה זו, שיש לה טיפל תרופתי שמאפשר ללוקים בה לנהל אורח חיים סדיר ותקין.

סוג התסמינים ומידת חומרתם משתנים מאדם לאדם ובין קבוצות גיל. על מנת לאפשר מתן מענה טיפולי יעיל חשוב לייחד תשומת לב לשינוי שמתחולל לעומת המצב והתפקוד הבסיסי של הלוקים בהפרעה זו ואת מידת הפגיעה בתפקוד.

חשוב לציין כי גם בתקופת המאניה, הקוטב העליון,  חלק מהתסמינים (בחלק מהאנשים הלוקים בה) באים לידי ביטוי שלילי כגון אגרסיביות, בזבזנות, הימור עד כדי סיכון עצמי, התנהגות מינית בלתי מרוסנת ואפילו מופקרת, נטייה לשימוש בסמים ובאלכוהול. הקילעות למצב ההפוך, הקוטבי, שעלולה להיות זמן קצר  בלבד לאחר תחושת ה- High עלולה לבוא לידי ביטוי, בין השאר, לא רק באיבוד משמעות וטעם לחיים אלא, כתוצאה מכך, להזנחה עצמית  ולאי מודעות לנטילת סיכונים. בשתי התקופות, העליונה והתחתונה, עלולים הלוקים בכל אחת משתי התסמונות להיתקף הזיות ומחשבות שווא, מה שמשבש את החיבור למציאות, מצב שמחייב התערבות רפואית לאלתר.

טיפול בהפרעה

קיימים מתווים שונים  לטיפול בהפרעה דו קוטבית, ובהם טיפול תרופתי ופסיכולוגי משולב הן להתמודדות טובה יותר עם התסמינים והן כדי לנהל את ההפרעה באופן רציף ולאורך זמן. חשוב לציין, כי ייתכנו שינויים במצבי הרוח גם בתוך טיפול רציף ומתמשך,  לכן מי שקרובים ללוקים בתופעה זו צריכים להודיע זאת לרופא המטפל העשוי להמליץ על התערבות טיפולית מהירה. על מנת להקל על המטפל חשוב ורצוי לערוך מעקב רצוף של התנהגויות ושינויים בשגרת היום-יום, אם על ידי הלוקים בתופעה ואם על ידי מי מהקרובים להם ביותר.

בנעוריי, אי אז, בשנים הרחוקות ההן, "ללכת לטיפול" היה ביטוי שנלחש בלחש דק מאוד. דיבור על אודות הצורך בטיפול, על ההיזקקות לו, על ההליכה אליו, נחשבה כהודאה בחולשה, שלא לומר- בכישלון. מי רוצה להיתפס כחלש או כנזקק? גם אני- גילוי נאות – הלכתי, כלומר נסעתי לטיפול. הפסיכולוגית שלי היתה אישה מבוגרת. מצאנו שפה משותפת. היא הבינה אותי, הזדהתה עמי. היא קיבלה אותי כפי שאני. נפתחתי בפניה כמניפה ביום שרב- מהר וקל. לא הסתרתי ממנה דבר. משהו בה, משהו בי, גרם לפתיחותי, לפתיחותה. יותר מכל הועילה לי ההיווכחות לדעת שגם היא, המטפלת, "לוקה" באותן חולשות שלי, המטופל. כמוני גם היא מלאה חששות, פחדים, נהמת דובים וסבך יערות. כמוני אף היא יודעת כי יש דברים שלעולם לא תשיג. כי יש דברים שתמיד תוכל לתקן. כמוני, גם בתולדותיה רשומות לא מעט מורדות, פיתולים, איים של חושך, חרדות.

למדתי ממנה לא להיבהל מפסיכולוגיה, לא להירתע ממנה. למדתי להתקרב אליה, להיעזר בה, למצוא בה מקום נעים של  חמלה, של אנושיות. היא הלכה עמוק ורחוק יותר והפכה את הפסיכולוגיה למקצוע, לדרך חיים, למקור פרנסה. אני נשכרתי מכך לא פחות ממנה, כמטופל.

השיחות הדו-שבועיות אתה היוו עבורי מפלט, מקלט. ידעתי שאחת בשבועיים מצפה לי שעת-נפש. שעה שבה אדבר את חיי והיא, חכמה וחומלת, תקשיב לי, תהדהד אותי, תיתן לי תחושה כי אני בסדר גמור כפי שאני. כי אין בי דבר שאינו טבעי, אינו רגיל. כי אני לא חריג. שום דבר בי לא יוצא דופן.

אבל אני חשתי דברים באופן חריף, מועצם, מוקצן. כך גם הגבתי. התגובות שלי הניעו את "הוועדה הפדגוגית"- במירכאות ובלעדיהן-  (מועצת החכמים הקיבוצית…) לשכנע אותי ללכת לטיפול. השתכנעתי.

האם הטיפול עזר לי? האם הועיל? כן. בהחלט. הודות לפסיכולוגית שלי למדתי לא להיבהל כשאני נתקף תחושות של חוסר ערך, של העדר יכולת, של נחיתות. הודות לה למדתי להתמודד עם דברים, להבחין בין צל לבין הר, בין תחושת איום מדוב אמתי ( יש דובים ויש יער!) לבין נהמת לב דובית. למדתי שהחיים מורכבים מחוזק ומחולשה ואנשים קמים ונופלים, רועדים- גם החזקים שבהם- מחיים קפואים, מצומררים מאימת אי-היכולת לשנות את מה שמכתיב הטבע והגורל, ושמתחת לשרירים, גם האנשים החזקים ביותר חלשים בדיוק כמוני ושאני, רופס ורכרוכי בעיני עצמי, חזק בדיוק כמוהם.

במשך שנים אחדות הלכתי לטיפול. הטיפול הסתיים אבל לפעמים, בעיני רוחי, אני עדיין נוסע, פעם בשבועיים, אל הפסיכולוגית שלי, שמזה שנים רבות אני לא יודע היכן היא והאם היא עדיין מקבלת לטיפול אנשים כמוני, שרק כיום, אחרי ארבעים שנה, מודים ומתוודים כי הם הלכו לטיפול.

למזלי.

מי מאיתנו לא שמע את ההבחנה הפסיכולוגית הגורפת, האולטימטיבית,  המסתכמת ומתמצה בשתי המלים – הכול בראש.  קביעה זו נקבעת במצבים שונים, על פי רוב כהסבר "אינסטנט" להפסד או לניצחון: הקבוצה או השחקן הפסידו כי הם לא האמינו בכוחם וביכולתם לנצח. כי הם התחילו את ההתמודדות בתחושת נחיתות שמוטמעת בהם בשל הערכת-חסר של הפוטנציאל הגלום בהם. לחלופין, כ"נגד על הסיכויים"- במירכאות או בלעדיהן- קבוצה שמיקומה נמוך מאוד בטבלה ניצחה את הקבוצה המוליכה אותה רק משום שהמאמן החדיר והטמיע בכל אחד משחקניה  את אמונה בכוח הקבוצה וביכולתה לנצח. ומשום שהכול בראש- כולנו שווים. כולנו מתחילים מאותו אדן זינוק, מאותה נקודה ומאותו קו. לפני שריקת הפתיחה למשחק או למרוץ, לשיט או לקפיצה- הכול פתוח. הכול בראש.

חיזוק לטענה כי הכול בראש ניתן למצוא במחקרים שונים, השבים ומוכיחים כי מחשבה שלילית עלולה לגרום לא רק להפסד אלא למחלה. הביולוג והוגה הדעות, המרצה והמנטור, ד"ר ברוס ליפטון , שחקר את תאי גזע המוח מזה 50 שנה,  הגיע באמצעות מחקרים בנושא הביולוגיה של התא, לתובנה כי קיימים מנגנונים שבאמצעותם התודעה שלנו שולטת, הלכה למעשה, על התפקודים הגופניים. הוא יישם את התובנות על עצמו ונוכח לחוש ולדעת כי איכות חייו משתפרת באופן דרמטי.

במחקר פורץ דרך בנושא קרום התא גילה החוקר כי השכבה החיצונית, המעטפת, של כל תא דומה דמיון רב לשש של מחשב אורגני. המחגר שערך באוניברסיטת סטנפורד בין השנים 1987 ל- 1992 גילה, כי איכות הסביבה, שפועלת באמצעות קרום התא, היא השולטת, בעצם, על הפיזיולוגיה של התא ועל התנהגותו ובכף מדליקה ומכבה לחלופין גנים. בעקבות התוצאות של מחקר מקיף זה פורסמו פרסומים מדעיים נוספים המגדירים באופן ברור את המסלולים המולקולאריים המחברים בין נפש לגוף.

הכול בראש פירושו שלמחשבות יש כוח להשפיע על המציאות ולשנותה. יותר מזה- למחשבות יש כוח לחולל ולברוא מציאות.  המחשבות הן הקובעות את התחושות. קיימות שיטות  וטכניקות שונות לפיתוח שליטה על המחשבות ובתוך כך יכולת להגיע לתחושת רוגע ושלווה.

מן הסתם, כצפוי, יהיו מי שישיגו את הקביעה המתמצה בשתי המלים המהוות את כותרת המאמר. השיח הצפוי להתעורר מהכפירה בקביעה זו עשוי להעשיר את הידע ואת ההבנה שלנו את הקשר בין גוף לנפש.

האם הדיכאון נגרם על ידי גורמים חיצוניים, או על ידי הגוף והמוח שלנו?

התשובה אינה פשוטה כמו כמה היינו רוצים לחשוב.

הדעה הרווחת היא שהדיכאון נגרם על ידי אירועים או נסיבות שלילייות שגורמים לפחד, עצב, חרדה ודאגה. גורמים חיצוניים כגון מזג אוויר קודר, חדשות השעה שמונה ואפילו האופן בו אדם רואה את החברה ככלל – נחשבים גם מקורות עיקריים לדיכאון.

עניין נוסף שחשוב לזכור הוא כי דיכאון מושרש בביולוגיה וביוכימיה. לפי תאוריה זו, הרי שדיכאון נגרם לכאורה על ידי חוסר איזון כימי אשר, בתורו, משפיע על שיווי המשקל הנפשי והרגשי של האדם. הדסיפלינה של הפסיכולוגיה, לעומת זאת, לוקחת נקודת סימון שונה בטענה שהשינויים הכימיים הם השפעות של המצב הפסיכולוגי ולא להיפך.

ישנם דיווחים ומחקרים המקשרים בין דיכאון למגוון רחב של שינויים כימיים במוח. שינויים בקולטנים הכימיים של המוח כבר הוזכרו כגורמים אפשריים לדיכאון. כנ"ל נאמר גם על נזק לעצבים ומשדרים ביוכימיים שעושים את עבודת גרגירי מערכת העצבים המרכזית. סרוטונין מוזכר בדרך כלל יחד עם קולטנים עצביים אחרים במגוון מחקרים שנערכו בנושא. רמות נוראדרנלין ודופאמין גם כן הוזכרו על ידי כמה מחקרים כמי שעלולים להיות קשורים לדיכאון. בדיוק לשם מכוונות התרופות הנפוצות נגד דיכאון. הרעיון הבסיסי הוא שרמות נמוכות של הכימיקלים הנ"ל גורמת לדיכאון, כך שלרמות גבוהות יותר שלהן אמורות להיות בעלות השפעה מרוממת. בעוד מקרים רבים של דיכאון מטופלים בהצלחה בדרך זו, יש עדיין כמה בעיות שיש לפתור. הרמות הנמוכות של החומרים הללו עלולות עשויה להצביע על בעיה אחרת שגורמת לדכאון ולאו דווקא להיות שורש הבעיה.

פסיכולוגיה עשויה להיות גורם מרכזי בדיכאון, אם לא שורש הבעיה. מחקרים מראים כי אנשים שסבלו מטראומה רגשית או פסיכולוגית נוטים יותר לפתח דיכאון בשלב מאוחר יותר בחיים. זה נכון במיוחד אם הטראומה התרחשה במהלך בשנים המעצבות של האדם או נגרמה על ידי דמות מהימנה בחיים שלהם. פסימיות עשויה גם היא לדרדר אדם לשקוע בדיכאון, אבל זו אינו נתפסת כגורם מרכזי לכך. הפרעות חרדה עשויות גם להוביל לדיכאון, על פי כמה מחקרים. הדבר נובע מהתפיסה העצמית השלילית שיכולה להיגרם על ידי הפרעות חרדה המונעות מאדם לתפקד כשורה. הפרעות אלו יכולות לכלול חרדה חברתית וחרדה ביצוע, יחד עם סוגים אחרים של הפרעות חרדה. כאשר ההערכה העצמית השלילית מחלחלת פנימה, היא מתחילה לשנות את תפישת המציאות של הקורבן. בסופו של דבר, כאשר התפישה הזאת הופכת לדרך שבא רואה האדם את העולם, הכל סיבובו נראה קודר וחסר תקווה.

נכון לעכשיו, קשה לומר באופן חד משמעי האם דיכאון הוא מצב נפשי או ביולוגי. יש עדויות רבות אשר מחזקות את שני הצדדים בוויכוח. עם זאת, עדיין חסר לנו מידע על מנת לקבוע מה היא התשובה הסופית והחד משמעית בנושא. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד ולגלות בתחום וכנראה שנצטרך לחכות למחקרים נוספים שיחשפו בפנינו מידע נוסף.